דמיתי את חווית הלידה שלה הכי טבעית שיש. דמיינתי לידה לא אפידורל, רגע של איחוד וציפייה לחבק וללטף אותה. דמיינתי סיפור לידה מיוחד, כזה שישאר איתי לנצח שאוכל לספר לה אותו בגאווה. אז דמיינתי..
בשבוע 32 אמרה לי הרופאה שהיא הפוכה: 'תרגעי, זה לא כזה נורא, נקבע לך תור להיפוך בשבוע 37 והכל יהיה בסדר'..
לא נרגעתי, למעשה לא רק שלא נרגעתי פשוט ידעתי שזה לא יעזור, ידעתי שיש לעוברית הזו טמפרמנט של מתעמלת על קורה ולא יעזור כל מה שאנסה, היא פשוט תחזור למקומה הנוח. רציתי להאמין שאני יכולה אז ניסתי, בחיי שניסתי. כל מה שיכולתי עשיתי, עמידת ראש, עמידת נר, טיפולי מוקסה, רפלקסולוגיה, שיאצו ודמיון מודרך, שיחות איתה אל תוך הלילה (כי מי יכול לישון שהיא מתאמנת לאולימפיאדה?) תמציות צמחים, טיפול במים. ומשלא הצלחתי הלכנו לעשות היפוך,
והפכנו. פעמיים ושלוש וארבע הפכנו והיא בשלה כמו מתעמלת על קורה עוד גלגול וחוזרת למקומה הבטוח.
אני לא אדם שמתפרק, אני יודעת לנתח מצבים טוב, ועם זאת הקושי לקבל את האכזבה היה קשה. מתח אינסופי של שבועות רבים שחרר בי סכר של דמעות והבכי יצא מתוכי בלתי נשלט, מבכה על אובדן החלום, משקף את הפחד והחרדה שהייתי מצויה בהם, מרוקן אותי מכל פיסת אנרגיה ומותיר אותי בעיקר מאוכזבת מעצמי ומהגוף שלא נענה לי, מאוכזבת מחלום שהתנפץ משתוממת לנוכח האמונה התמימה שהתנפצה לי שזו הדרך היחידה ללדת ולהישאר בחיים. ולא יכולתי לעצור ולו לרגע אחד ולחשוב בצלילות. אבל עצרתי, אולי כי נגמר לי הכוח, אולי כי הרגשתי מובסת. עצרתי לרגע והקשבתי לרופא הסבלן שהיה עסוק כל העת בלהסביר לי שיש עוד דרכים טובות ובטחות ולהבטיח לי שהוא יהפוך את הניתוח הזה לחוות לידה מרגשת כמעט כמו שדמיינתי. "שחררי כבר".. הוא אמר "ותני לי לעשות את מה שאני יודע לעשות טוב!" משהו במשפט הפשוט והנחרץ שלו גרם לי לעצור לרגע ולהסתכל על הסיטואציה
מנקודת מבט שונה לחלוטין. הלא המשפט הזה מוכר לי כ"כ מהעולם שלי, מלקוחות שמפחדים לקחת סיכון ולבחור בגוון אחר לנגרות, שחוששים לשבור קיר רק משום שהתרגלו שהוא קיים ולא מבינים שזה בדיוק מה שהם צריכים ע"מ לקבל את המרחב לו הם זקוקים, ואני מגיעה וברגע אחד משנה להם חיים, וזה טוב, והם מאושרים, לעיתים אף מתבדחים על אותם עקרונות שחששו לשחרר. האם אני בטוחה בעצמי כשאני דורשת מהם לבטוח בי? האם אני בטוחה ב100% שמה שאני עושה יהיה טוב עבורם? ודאי! אז מדוע אני מפחדת לשחרר את המושכות ולתת אמון ברופא שלמד שנים, ועבר עשרות ואולי אפילו מאות פרוצדורות כאלה? אז שחררתי, נרגעתי, ונתתי ברופא את האמון לו הוא ראוי. ומאותו הרגע הכל הפך לפשוט יותר- חווית הלידה הייתה מדהימה, שונה אמנם אך עם זאת מרגשת ובסופה אחזתי בעוללית קטנה (שלימים קיבלה את הכינוי נדיה קומנץ)
ובתוך כל השמחה וההחלמה יצא לי להרהר על חלומות,
על אמונות יסוד שאנו נוטים להישען עליהם. ובעיקר על אמון שאנחנו צריכים לתת לעיתים באדם הנכון כשאנו לא מוצאים את הדרך.
